מאירי על בבא מציעא ל״ג

« מאירי על בבא מציעא ל״ב ע״ב מאירי על בבא מציעא ל״ד ע״א »

1 ״רֹבֵץ״ וְלֹא רַבְצָן, ״רֹבֵץ״ וְלֹא עוֹמֵד. ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״ וְלֹא מְפוֹרָק. ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״, מַשּׂאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרָיְיתָא, מָה לִי רוֹבֵץ, וּמָה לִי רַבְצָן, וּמָה לִי עוֹמֵד!

2 הָא מַנִּי? רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, דְּאָמַר צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּרַבָּנַן.

3 הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי: ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״ – מַשּׂאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ, מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ הַאי סְבָרָא – רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, שְׁמַע מִינַּהּ.

4 וּמִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? וְהָא קָתָנֵי סֵיפָא: ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״ – וְלֹא מְפוֹרָק. מַאי ״לֹא מְפוֹרָק״? אִילֵּימָא לֹא מְפוֹרָק כְּלָל, הָא כְּתִיב: ״הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ״! אֶלָּא פְּשִׁיטָא: ״לֹא מְפוֹרָק״ בְּחִנָּם, אֶלָּא בְּשָׂכָר, מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ הַאי סְבָרָא – רַבָּנַן! לְעוֹלָם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, וּבִטְעִינָה סָבַר לַהּ כְּרַבָּנַן.

5 תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי תִרְאֶה״ – יָכוֹל אֲפִילּוּ מֵרָחוֹק, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי תִפְגַּע״. אִי ״כִּי תִפְגַּע״, יָכוֹל פְּגִיעָה מַמָּשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי תִרְאֶה״. וְאֵיזוֹ הִיא רְאִיָּיה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּגִיעָה – שִׁיעֲרוּ חֲכָמִים אֶחָד מִשֶּׁבַע וּמֶחֱצָה בְּמִיל, וְזֶה הוּא רִיס.

6 תָּנָא: וּמִדַּדֶּה עִמּוֹ עַד פַּרְסָה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: וְנוֹטֵל שָׂכָר.

7 מַתְנִי׳ אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת אָבִיו – אֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת. אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת רַבּוֹ – שֶׁלּוֹ קוֹדֵם.

8 אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ – שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת, שֶׁאָבִיו הֱבִיאוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חׇכְמָה מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם אָבִיו חָכָם – שֶׁל אָבִיו קוֹדֶמֶת.

9 הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מַשּׂאוֹי – מַנִּיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ אֶת שֶׁל אָבִיו. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ בְּבֵית הַשְּׁבִי – פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. וְאִם אָבִיו חָכָם – פּוֹדֶה אֶת אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ.

10 גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, אָמַר קְרָא: ״אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן״, שֶׁלְּךָ קוֹדֵם לְשֶׁל כׇּל אָדָם.

11 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמְקַיֵּים בְּעַצְמוֹ כָּךְ, סוֹף בָּא לִידֵי כָּךְ.

12 הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מַשּׂאוֹי וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: רַבּוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חׇכְמָה, וְלֹא רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ מִקְרָא וּמִשְׁנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁרוֹב חׇכְמָתוֹ הֵימֶנּוּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ לֹא הֵאִיר עֵינָיו אֶלָּא בְּמִשְׁנָה אַחַת, זֶה הוּא רַבּוֹ.

13 אָמַר רָבָא: כְּגוֹן רַב סְחוֹרָה, דְּאַסְבְּרַן זוּהֲמָא לִיסְטְרוֹן. שְׁמוּאֵל קְרַע מָאנֵיהּ עֲלֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן דְּאַסְבְּרֵיהּ ״אֶחָד יוֹרֵד לְאַמַּת הַשֶּׁחִי וְאֶחָד פּוֹתֵחַ כֵּיוָן״.

14 אָמַר עוּלָּא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל, עוֹמְדִין זֶה מִפְּנֵי זֶה, וְקוֹרְעִין זֶה עַל זֶה. וּלְעִנְיַן אֲבֵדָה בִּמְקוֹם אָבִיו, אֵינָן חוֹזְרִין אֶלָּא לְרַבּוֹ מוּבְהָק.

15 קָבָעֵי מִינֵּיהּ רַב חִסְדָּא מֵרַב הוּנָא: תַּלְמִיד וְצָרִיךְ לוֹ רַבּוֹ, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: חִסְדָּא חִסְדָּא, לָא צְרִיכְנָא לָךְ, אַתְּ צְרִיכַתְּ לִי עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין. אִיקְּפַדוּ אַהֲדָדֵי וְלָא עָיְילִי לְגַבֵּי הֲדָדֵי. יְתֵיב רַב חִיסְדָּא אַרְבְּעִין תַּעֲנִיָּתָא, מִשּׁוּם דַּחֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַב הוּנָא. יָתֵיב רַב הוּנָא אַרְבְּעִין תַּעֲנִיָּתָא, מִשּׁוּם דְּחַשְׁדֵיהּ לְרַב חִסְדָּא.

16 אִיתְּמַר: רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי.

17 וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה, וּתְנַן: רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חׇכְמָה. מַאי ״חׇכְמָה״? רוֹב חׇכְמָתוֹ.

18 תָּנוּ רַבָּנַן: הָעוֹסְקִין בְּמִקְרָא – מִדָּה וְאֵינָהּ מִדָּה, בַּמִּשְׁנָה – מִדָּה וְנוֹטְלִין עָלֶיהָ שָׂכָר, בַּתַּלְמוּד – אֵין לָךְ מִדָּה גְּדוֹלָה מִזּוֹ, וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד.

19 הָא גוּפַאּ קַשְׁיָא. אָמְרַתְּ בַּתַּלְמוּד אֵין לְךָ מִדָּה גְּדוֹלָה מִזּוֹ, וַהֲדַר אָמְרַתְּ: וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

20 בִּימֵי רַבִּי נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ, שְׁבַקוּ כּוּלֵּי עָלְמָא מַתְנִיתִין וַאֲזַלוּ בָּתַר תַּלְמוּדָא, הֲדַר דְּרַשׁ לְהוּ: וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד.

21 מַאי דְּרוּשׁ? כִּדְדָרֵישׁ רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי, מַאי דִּכְתִיב: ״הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם״?

22 ״הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם״ – אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁשְּׁגָגוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּזְדוֹנוֹת. ״וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם״ – אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ, שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּשְׁגָגוֹת. וְהַיְינוּ דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בַּתַּלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן.

23 דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי: מַאי דִּכְתִיב ״שִׁמְעוּ דְּבַר ה׳ הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ״ – אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, ״אָמְרוּ אֲחֵיכֶם״ – אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא, ״שֹׂנְאֵיכֶם״ – אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, ״מְנַדֵּיכֶם״ – אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ.

24 שֶׁמָּא תֹּאמַר פָּסַק סִבְרָם וּבָטַל סִיכּוּיָם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנִרְאֶה בְּשִׂמְחַתְכֶם״. שֶׁמָּא תֹּאמַר יִשְׂרָאֵל יֵבוֹשׁוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהֵם יֵבֹשׁוּ״, אוּמּוֹת הָעוֹלָם יֵבוֹשׁוּ וְיִשְׂרָאֵל יִשְׂמָחוּ.

25 הֲדַרַן עֲלָךְ אֵלּוּ מְצִיאוֹת

26 מַתְנִי׳ הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵירוֹ בְּהֵמָה אוֹ כֵלִים, וְנִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ, שִׁילֵּם וְלֹא רָצָה לִישָּׁבַע, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ: ״שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע וְיוֹצֵא״.

27 נִמְצָא הַגַּנָּב – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. לְמִי מְשַׁלֵּם? לְמִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ.

28 נִשְׁבַּע וְלֹא רָצָה לְשַׁלֵּם, נִמְצָא הַגַּנָּב – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, לְמִי מְשַׁלֵּם? לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן.

29 גְּמָ׳ לְמָה לֵיהּ לְמִתְנֵי בְּהֵמָה, וּלְמָה לֵיהּ לְמִתְנֵי כֵּלִים?

30 צְרִיכִי, דְּאִי תְּנָא בְּהֵמָה – הֲוָה אָמֵינָא: בְּהֵמָה הוּא דְּמַקְנֵי לֵיהּ כְּפֵילָא, מִשּׁוּם דִּנְפִישׁ טִירְחַהּ לְעַיּוֹלַהּ וּלְאַפּוֹקַהּ. אֲבָל כֵּלִים דְּלָא נְפִישׁ טִירְחַיְיהוּ, אֵימָא לָא מַקְנֵי לֵיהּ כְּפֵילָא.

31 וְאִי תְּנָא כֵּלִים הֲוָה אָמֵינָא: כֵּלִים הוּא דְּקָמַקְנֵי לֵיהּ כְּפֵילָא – מִשּׁוּם דְּלָא נְפִישׁ כְּפֵלַיְיהוּ, אֲבָל בְּהֵמָה דְּכִי טָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה – אֵימָא לָא מַקְנֵי לֵיהּ כְּפֵילָא, צְרִיכָא.

32 מַתְקֵיף לַהּ רָמֵי בַּר חָמָא: וְהָא אֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם! וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, הָנֵי מִילֵּי כְּגוֹן פֵּירוֹת דֶּקֶל דַּעֲבִידִי דְּאָתוּ,

33 אֲבָל הָכָא

פירוש מאירי על בבא מציעא ל״ג

1 אין הפרש בבהמה זו בין שרבצה במקרה בין שדרכה בכך תמיד אלא כל שרבוצה תחת משאה מצוה בפרוקה על הדרך שביארנו:

2 מאימתי אדם חייב בפריקה וטעינה לא משיראהו מרחוק אלא ראייה שיש בה פגיעה שיערו חכמים אחד משבעה ומחצה במיל והם מאתים וששים ושש אמות ושני שלישי אמה והוא שיעור ריס האמור בתלמוד:

3 פרק וחזר וטען צריך לילך אחריו עד פרסה אא"כ אמר לו בעל המשאוי שאינו צריך לו ואם הניחו לילך הרי זה נוטל שכרו נמצא שהפורק אינו רשאי להניחו אחר פרוקה ולילך אלא ממתין לו עד שיטעון ועוזרו בטעינה ואם רצה בעל המשאוי הולך אחריו אלא שהטעינה וההליכה נוטל עליהם שכר:

4 במקום אחר התבאר שהחמרים שרגליו של אחד רעועות אין חבריו רשאין להניחו אלא הולכין לאטו כדי שלא יניחוהו יחיד אחד טעון ואחד רוכב ודחקן הדרך מעבירין זה הרוכב מפני הטעון טעון וריקן או אף רוכב וריקן מעבירין את הריקן שניהם על צד אחד עושין פשרה ביניהם:

5 המשנה השש עשרה והכוונה לבאר בה ענין החלק הששי במי שמצא שתי אבדות על איזה מיטפל תחלה ואמר על זה אבדתו ואבדת אביו שלו קודמת אבדת אביו ואבדת רבו אבדת רבו קודמת לשל אביו שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו תורה הביאו לחיי העולם הבא אם היה אביו שקול כרבו אבדת אביו קודמת לשל רבו היו אביו ורבו נושאין משאוי מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו היו אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו אמר הר"ם דע כי אפילו לא פירש לו זולתי דבר אחד מהמשנה נקרא רבו אבל אינו חייב להקדימו ולכבדו יותר מאביו במה שנזכר באבדה ובשביה ולפרוק אלא אם כן היה רבו מובהק והוא שתהיה רוב חכמתו ממנו והרמז מן התורה שיש לאדם להקדים עצמו על זולתו הוא דאמ' רחמנא אפס כי לא יהיה בך אביון כאלו אמר אין אתה חייב להסיר רעה מאחר אלא בשלא יבא לך כעין אותה רעה שהסירות ממנו כי אם תהיה בענין שאם תתן לאביון די מחסורו תשוב אתה כמהו אינך חייב לתת לו וזהו שאמרו לו שלך קודם לשל אדם:

6 אמר המאירי אבדתו ואבדת אביו או רבו אבדתו קודמת וכל שכן באבדת שאר בני אדם ומ"מ אם היה יכול להחזיר את שתיהן חייב להחזיר אבל כשאין יכול להחזיר את שתיהן שלו קודמת ואם קדם והציל את של חברו ואבד את שלו אין לו אלא שכרו כמו שביארנו בבבא קמא:

7 אבדת אביו ואבדת רבו אבדת רבו קודמת שאביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו תורה הביאו לחיי העולם הבא ודוקא רבו שלמדו בחנם ואם היה אביו רבו של אביו קודמת שאי אפשר לאביו חכם שלא למדו ונמצא אביו ורבו וכן הדין באביו ורבו שהיו שניהם נושאים משאוי שפורק את של רבו ואחר כך של אביו ואם אביו שקול כנגד רבו פורק את של אביו תחלה אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו תחלה ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו תחלה ורבו שאמרו דוקא רבו מובהק שרוב תורתו ממנו:

8 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

9 כבר ביארנו על כלים הטמאים שמאחר שנשברו טהרו ומ"מ יש כלים חשובים כשנים ואע"פ שנטל האחד מקבל טומאה מצד האחר והוא שאמרו זומא ליסטרון שניטל כפה טמאה מפני המזלג ניטל המזלג טמאה מפני הכפה ופירוש הדברים זומא ליסטרון הוא כלי שצדו האחד כף שמגיסין בו את התבשיל ומסירין הזוהמא לצד אחד והוא ענין זומא ליסטרון כלומר שמניח זוהמת התבשיל לצד אחד וצדו האחר הוא מזלג למשוך בו הבשר ואמר שאע"פ שנטל האחד לא נפקע שם כלי ממנו ומיטמא מצד חברו:

10 תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה ומקרעין זה על זה ולענין אבדה במקום אביו אין מחזירין עד שיהא רבו מובהק אבל לענין קריעה אפילו אינו מובהק אחד מגדולי החכמים קרע על אחד מחבריו שלמדו אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון והוא נאמר במסכת תמיד על הנכנסין שחרית לפתוח דלתות ההיכל על שני פשפשין ר"ל שני פתחים קטנים שהיו לו לשער הגדול אחד מימינו ואחד משמאלו והיו לאחד מהם שני מפתחות אחד פותח מיד ר"ל שהיה המנעול באמצע הדלת ולא היה צריך בו להשפיל ידו ואחד שהיה המנעול בתחתית הדלת עד שהיה מכניס ידו עד שחיו ופותח כמו שביארנו במסכת תמיד:

11 תלמיד שהיה רבו צריך לו כגון שהיו בידו שמועות מפי אחרים לא נפקע דין תלמיד ממנו בכך והרי זה מקדימו לפני אביו בחזרת אבדה על הדרך שביארנו:

12 העוסק במקרא מדה שאינה מדה במשנה מדה ונוטלין עליה שכר בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו ולא אמרו הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד אלא בימי רבי שחבר המשניות ורצו לכבדו:

13 אע"פ שכל בני אדם צריכין לפשפש במעשיהם ולהזהר בעברות תלמיד חכם ראוי להזהר ביותר והוא שאמרו תלמידי חכמים שגגות נעשות להם כזדונות עמי הארץ זדונות נעשות להם כשגגות הוא שאמרו הוי זהיר בתלמוד ששגגתו עולה זדון ר"ל שאם טעה בהוראה אין יכול לומר שוגג הייתי דרך צחות אמרו שמעו דבר יי' החרדים את דברו אלו תלמידי חכמים אחיכם אלו בעלי מקרא שונאיכם אלו בעלי משנה מנדיכם אלו עמי הארץ שמא תאמר אבד סברן תלמוד לומר ונראה בשמחתכם והם יבושו עובדי האלילים יבושו וישראל ישמחו:

14 ונשלם הפרק תהלה לאל:

15 המפקיד אצל חברו וכו' כונת הפרק לבאר עניני הפקדונות בעניני שמירתן וחסרונם וריוח או הפסד הבא לו על ידיהן והוא החלק השני שבמסכתא כמו שכתבנו בראש הספר ורוב הפרק יסוב על ששה ענינים הראשון בנפקד שנגנבה ממנו בהמה ונמצא הגנב הקנס למי אם לנפקד אם לבעלים שיש צדדין שהוא של נפקד ויש צדדין שהוא של בעלים וביאר איזה לנפקד ואיזה למפקיד ויתגלגל בתוכו דין שומר שמסר לשומר אחר השני כשהנפקד קבל שני פקדונות ואירעה מחלוקת בין המפקידים והוא נבוך על כך השלישי בפקדון המקבל איזה הפסד ברשותו כגון תבואה וכיוצא בה אם ימי הפקדון מתארכים היאך יעשה ממנו וכשהוא מחזיר כיצד ילקה מפקיד באותו הפסד הרביעי על איזה צד נעתקה ממנו תורת שמירה ונעשה גנב או גזלן באותו דבר שנמסר לו החמישי בעניני שמירתן וחיוב תשלומיהן כשלא נשמרו כראוי ושמירה הראויה לכל הפקדונות הששי בענין שליחות יד ר"ל שאם שלח יד או חשב לעשות כן אם חיוב שמירה מתוספת עליו אם לאו וכן אם הוקרה או הוזלה או יש בה שבח אחר על איזה הוא מחזיר זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו הרבה דינין כמשפט סוגית התלמוד כמו שקדם:

16 והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד להתחיל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר המפקיד אצל חברו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו שילם ולא רצה לישבע שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה ולמי משלם למי שהפקידו אצלו נשבע ולא רצה לשלם נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה למי משלם לבעל הפקדון אמר הר"ם הודיענו כי אין בין בהמה שיש בה תשלומי ארבעה וחמשה או כלים שאין בהם אלא תשלומי כפל הואיל ושלם זכה בכפל ואמרו שלם ולא רצה לישבע ואפי' לא שלם אלא שאמר בבית דין הריני משלם והחזיר הדבר הגנוב אחר כן הרי הוא ברשותו:

17 אמר המאירי המפקיד אצל חברו בהמה או כלים וכו' כבר ידעת בדיני ארבעה שומרין שהשומר חנם פטור על הכל חוץ מן הפשיעה ושומר שכר או שוכר נתחייבו על הפשיעה כשומר חנם ונתוסף עליהם חיוב גנבה ואבדה והשואל נתחייב בפשיעה וגנבה ואבדה כחבריו ונתוסף עליו חיוב אונסין חוץ ממתה מחמת מלאכה נמצא שאף שומר חנם יש לו צד חיוב והוא הפשיעה ושאף השואל יש לו צד פטור והוא מתה מחמת מלאכה וצריך שתדע שכל שומר הרוצה לפטור את עצמו נשבע וכולל בשבועתו שלשה דברים הראשון ששמרה כדרך השומרים ר"ל שלא פשע בה אלא שאירעה כך וכך ופורט מה שאירע לה והשני שאינה ברשותו והשלישי שלא שלח בה יד קודם המקרה שאירעה וכשזה השומר מתחסד לשלם אע"פ שרשאי לפטור את עצמו אין כאן עיקר שבועת השומרים שהיא על הפשיעה ועל השליחות יד ומ"מ יתבאר בגמ' שנשבע הוא שאינה ברשותו אלא שכך וכך אירע לה שמא עיניו נתן בה ומתחסד לשלמה:

18 ויש אומרים ששבועה שאינה ברשותו אין לה מקום אלא בזמן שהוא מחייב עצמו לשלם שאם הוא פוטר עצמו הרי הוא נשבע על מה שאירעה וממילא יכלול בה שאינה ברשותו וכן הדברים נראין ומ"מ אפשר להכריע שדוקא בנאנסה אבל בנגנבה או נאבדה שמא חזרה לרשותו אח"כ:

19 ונשוב לדברינו והוא שאמר עכשו המפקיד אצל חברו בהמה או כלים והרי הוא שומר חנם ונגנבו או אבדו והרי שהיה רשאי לפטור עצמו בשבועת השומרים ושלם ולא רצה לישבע ופירשו בגמ' לאו דוקא שלם ממש אלא שאמר הריני משלם אע"פ שהייתי רשאי לפטור את עצמי בשבועת השומרים ואיני רוצה לישבע ואע"פ שמ"מ הוא נשבע שאינה ברשותו מ"מ אומר שאינו רוצה להרבות בשבועות ולא עוד אלא שאינו רוצה בעיקר שבועת התורה הרי זה זכה מיד בריוח הבא על ידי גנבה זו והוא הדין לשומר שכר בנאנסה על ידי ליסטים מזויין שהיא טענה הפוטרת ויש שם כפל כמו שהתבאר ואמירה זו מיהא שעל ידה זוכה בכפל יראה דוקא באמר בבית דין ואבדו האמור כאן לאו דוקא שאין כפל באבדה על כפל הבא על ידי גנבה הרי הוא שלו הואיל והמציא עצמו שלא להפסידו אף הוא הקנה לו הקנס מיד לפיכך אם נמצא הגנב משלם כפל או ארבעה וחמישה לנפקד ומ"מ יתבאר בגמרא שאם חזרה הבהמה עצמה לבעליה חוזרין עמה גיזותיה וולדותיה שאין דעת המפקיד להקנות לשומר אלא שבח הבא מאליו לא שבח הבא מגוף הבהמה ומ"מ גזותיה וולדותיה שאנו מפרשים שהגנב מחזירן אינו כן במוחלט אלא יש צדדין שאינו מחזירן וכבר ביארנום בבבא קמא אלא שכשהוא מחזירן הרי הן לבעלים:

20 נשבע ולא רצה לשלם ואח"כ נמצא הגנב הרי הקנס למפקיד ואפילו לא נשבע עדין הואיל ולא המציא עצמו לשלם ומ"מ אם נשבע ונמלך אח"כ ושלם הואיל ולא נודע הגנב עדין זכה בכפל:

21 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

« מאירי על בבא מציעא ל״ב ע״ב מאירי על בבא מציעא ל״ד ע״א »